חולי רע ביקר בעולמי לאחרונה. הוא לא התדפק, לא הודיע על בואו, רק נחת ונשאר, זהו.
יש כל מיני "חוליים רעים", אולם רק בודדים בלי שום לעומתים.
כך, בעולמי שלי אין שום נחמה ולו קצת, כי לפני שנחת כבר הייתי בתחתית ומשם אין יותר למטה.
יגיד המאמין כי בכל מה שקורה, יש משהו טוב גם.
אגיד לו אני בפשטות.
זה לגמרי בולשיט.
ומה עושה בן אדם בפגישה כזו אינטנסיבית עם צרה בסדר גודל הוליסטי?
כאן, כהרגלי בכל כיתוב, אני מוצא את עצמי בפרשת דרכים. האם להתמקד בחולי הרע הזה, שהוא כשלעצמו גרוע, או ללכת על חולי עם היבט ציבורי, שיש בו מאפיינים גיאו פוליטיים מקומיים של בן אדם רגיל, ש"אתניותו" יהודית והוא אזרח המדינה הזאת. ולמגינת ליבו, ועל אפו וחמתו, כלומר ,אם ירצה ואם לא ירצה, אפילו מחשבותיו מתנהלות בשפת הקודש.
האמירה האחרונה היא סוג של תובנה מרמה קצת אחרת. כי בעצם מה שקובע את הזהות של כולנו, כנראה, זה לא מה שאנחנו רוצים להיות, אלא מה שהסובבים מחליטים שאנחנו, (א-לה SKINNER), והאמירה הזאת, בעיני לפחות, אבסולוטית לגמרי.
אז אחרי הסטייה הקלה הזאת מן הרמה הפרטית לרמה הציבורית, אני אנסה ללכת על סוג של סינתזה בלתי אפשרית, שממנה קרוב לודאי ייוולד "פרד אינטלקטואלי"*, כלומר עוד יצירה ללא תכלית שאפילו לא מסוגלת ללדת או להוליד וסוחבת בקושי.
מה נחשב בעיני לצרה הוליסטית?:
כזו שעוטפת אותך כמו שמיכת פוך עשויה נוצות אווז פולניות, מחצרו של האיכר וויסשיץ בגליציה, היום אוקראינה, אבל פעם חלק גאה בנסיכות הפולנית הגדולה, זו, שכמו כל הדברים הטובים, כיום בלשעברים, אבל זה הרבה יותר מסובך, כי עדין חלקים ממנה שייכים לפולנים, אולם איתרה מזלו של וויסשיץ האיכר, או שמא חוסר מזלו בעצם, וחצרו והמשק שלו נפלו בחלק האוקראיני, כך גם הוא נפל קורבן, אחד ממיליונים רבים, להחלטה של פוליטיקאים, שהמשותף לכולם, כי הם ותבונה, כמו הגיון אוניברסאלי ומוסר, צ'ילבות לגמרי.
וכאן המקום לשאול, כיצד אנחנו, בני האדם, (נתתם דעתכם כי בעצם כולנו לשעברים פוטנציאליים וזה הדבר היחיד שאנחנו חולקים באמת והוא היחיד שהימור עליו בטוח לגמרי, כלומר הבסיס הכי מוצק של היותנו "אנחנו" בעצם), מאפשרים לאחרים להחליט בדברים הכי חשובים בגורלנו וחיינו, אבל אם מישהו ייקח לנו את החניה מול הבית, אנחנו נחסל אותו, בחמת זעם וללא כל מחשבה מוקדמת.
אז לשאלה הזאת אפשר להשיב בכל מיני צורות, אבל אף לא אחת מהן תפתור את הפרדוקס, של העדר ההלימה בסדר העדיפויות של בני האדם, כלומר מרביתם. כי האדם המודרני עוד לא הצליח לחסל את אחרוני התמימים, (אה- לה פרימיטיביים), שנהנים עדין מאלמוניות הודות לסבך ההולך ומתדלדל של הג'ונגלים סביב נהר האמזונס, ולו בגלל שאצלם, ההלימה הזאת בכל זאת מתקיימת.
בעוד כולנו משוכנעים, שאנחנו יצורים תבוניים ואפילו די רציונאליים, (למי שעובר את הרף האנושי הכי נמוך ונתן את דעתו אי פעם לסוגיה של רציונליזם, במאמר מוסגר, טפו טפו וצילוב אורתודוקסי, [בניגוד לכיוון השעון, כמקובל במזרח אירופה ורוסיה ואצל יהודים כופרים, כמוני]), ושלא כמו שמקובל לחשוב, רק מיעוט בקרבנו אמנם כאלה.
כיצד למשל נקריב את חיינו וחיי ילדנו בשביל כל מיני רעיונות אידיוטים כמו מולדת, גאווה לאומית או סתם שעמום קולוסאלי, (תסבירו את מלחמת הגבורה של גברת טאצ'ר הגאה בפוקלנד המרוחקת או שלנו, במלחמה הבאה באימפריה של אחמד, שכל מאווייו החלולים של מנהיגנו הדגול מרוכזים בו ובחידלון ההרואי שיחול בעקבותיו על כל הישראלים).
נכון, היה את רוסו שהסביר את הוויתור על זכויות הפרט למען הקולקטיב, שנחוצים לשרידותו בעולם עוין ומנכל*, שבראשו ישות רעה ואכזרית שלא יודעת שובע.
רוסו נשמע בעת שלו הגיוני לגמרי, אולם מי חשב במאה השמונה עשרה, בעת שהוא כתב את "האמנה החברתית", על האדם הפוסט מודרני, נניח זה שמשתקף מתוך הבבואה של הרוקדים על פלטפורמה חבולה שנגררת בחוצות, (כמו במצעד הגאווה, בתל אביב, לונדון או פריס, ובעת שאצלי על המסך, חלק מן החזיונות חרותים עמוק עמוק בכל פיקסל), כדי להפגין בעד חרות ושוויון, בעת שתוצאת המפגן הוא קיבוע של חולשות והאירוע עצמו מזכיר יותר "פריק שו" (או טקס דתי פנאטי בקריביים שבסופו מישהו חייב למות**, בפינאלה מקודש, שעודן כבר בתקופת הקלאסיקנים היווניים לכדי קתרזיס בלתי נוטף דם, אבל משאיר בכל זאת אימפקט על נפשו של מי שחפץ בכך) ועושה קמבק טרנדי למופעי החוצות של ימי הביניים ובינו ובין פעילות מהפכנית פוליטית אין כלום כמו שאין כל הלימה בין מספרם של המזדהים לחלקם באוכלוסיה, שהוא זניח לגמרי.
אילו כמות החד מיניים היה כמו שהוא משתקף מן הפסטיבלים הגאים האלה, האנושות לא הייתה צריכה שום קטסטרופה חיצונית, כי רק הטרנד הזה היה מחסלה הרבה לפני כל מיני האסונות שמנבאים לנו כל מיני אנשים חכמים, שמרביתם צודקים לגמרי.
כך, בלי משים, רפרפתי בסרבול מה באנקטודות האקטואליות שחווינו במהלך התקופה האחרונה, לאמור ההתבטאויות של ראש המוסד ומצעד הגאווה, שעושה אותי כל מיני רק לא גאה בשום דבר, כי נפנוף אברים בחוצות, גם על פלטפורמה נגררת, לא עושה לי את זה בשום דרך.
אולם המציאות הישראלית הרבה יותר מורכבת מכדי להסתפק בשני אירועים קרדינאליים ככל שיהיו בעתו של שבוע. (הרי האלוהים שלנו הפרטי, יצר עולם ומלואו בעת מקבילה, ואנחנו, שהולכים ברוחו, צריכים להעתיקו גם באספקט הזה, או לפחות לשאוף לכך בכל דרך).
אי שם בשולי השבוע הזה, היה גם פוגרום הדגלים, דגלי ישראל כמובן, של העם שעד לעת הזאת עשו בו בעיקר פוגרומים, אולם בעזרת הרבבות שצרחו מעת ליבם, מוות לכל דורש, בחצרות חלקה הערבי של ירושלים, אלה, הפרעות, עוד ישובו אלינו, כמאמר האבוריג'יני השיכור שאשתו עזבה אותו סוף סוף, " אילו הייתי מתחתן עם בומרנג, זה לא היה קורה לי".
ועוד אנקטודה, לגמרי אישית, אולם היא ללא ספק מלמדת על המציאות הישראלית העכשוויות, שבה מתחשבנים עם האליטות שהיו, על אף שהם מעולם לא היו כאלה.
ישי ה"שר לפנימיות הישראלית", החליט ליטול ממני את הרובה האישי שלי, סוג של מזכרת מתקופה שבה סיכנתי את חיי על בסיס יומי בעיקר בשביל נשמות בלתי ראויות, שכנראה קרובות לליבו הרבה יותר ממני.
אני רק שואל, למה בעת שכל פורע חוק וחוליגן שמתגורר בניכר הישראלי, יכול לשאת גם מקלע כבד אם נפשו המיוסרת תחפוץ בכך, ואילו אני לא ראוי אפילו לרובה שערכו ואפקטיביותו, כמו גם שימושו בעתיד, בעיקר סנטימנטלי.
אולי כי בעצם מדובר בתקופה שבה האינסטרומנטלי לוקח בסיבוב את הסנטימנטלי.
ואולי, הסנטימנט אומץ בלעדית על ידי הימין הפוליטי, שמכין את עצמו לפוגרום ביעד השני, זה שיבוא אחרי הערבים, כי בין הצועדים-צורחים הסימפטיים שהזכרתי קודם, צרחות המוות לערבים נחלקו בין אלה לבין אלה שייחלו את אותו מתת לשמאלנים כמוני.
ונחזור בסופו של כיתוב לאיכר וויסשיץ'.
למרות נטייתנו או חפצינו הסנטימנטלי לגמרי, זו שרלוונטית לאספירציות בעיקר, אולם בינה ובין המציאות, אין למעשה שום קשר.
הגבולות של מדינות נקבעות על ידי כל מיני ישויות, למעט אחת, באופן אבסולוטי.
האחד שמחוץ לרשימת הקובעים, הוא כמובן הקב"ה, אפשר כי הוא לא יורד לפרטים, אפשר שכוחו לא מגיע עד הלום או אפשר, חלילה וחס, שהוא פשוט לא קיים וזהו.
יש שמאמינים שמה שאמרתי אינו נכון, ומוצאים את עצמם במלחמה אין סופית, בעת שמה שמשתנה מידי תקופה, זה לא המלחמה, שתמיד שם, אלא האויב, כי מדובר בישות דינאמית שמשתנה לא לגמרי בקצב שלו ייחלת אתה.
למרות זאת, מאות מיליוני מוסלמים וכמה מיליוני יהודים מאמינים שהפוסק האחרון בעניין הזה הוא האל שלהם כלומר אללה והקב"ה, (אני חושב שאין הבדל בין זה לבין זה ועל זה יש אמירה בוטה שלא אשתמש בה וגם לא מעט ניגוד אינטרסים).
כמו שעל זהותו הלאומית של וויסשיץ החליטו פוליטיקאים ביאלטה, כך על זהותו של מרזל הסימפטי מחברון היהודית יחליטו פוליטיקאים.
כמו שזה נראה כעת, יש לנו אפשרות שנציגנו יהיו בינם או שלא, כלומר קצת דומה להתלבטות של המלט, אולם האופליה במקרה הזה ממש לא סקסית, אלא להפך.
אם יהיה לנו שם נציג, החיים של ילדנו יהיו סבירים, אם לא, הם לא יהיו או שיהיו בלתי נסבלים לגמרי.
הבעיה שלנו, שאם המלט לא היה מחליטן גדול, מנהיגנו הדגול מעולם לא שמע על הקונספט.
אפשר שלדעתו, אופליה הצפה מתה בינות פרחי חבצלות המים, סקסיים בהרבה מילדים משחקים בגן משחקים על אדמה רגילה לגמרי שאין לה שום ניחוח מקודש, אבל מצמיחה יבול בריא לגמרי.
*אלוהים הוא המנכל, כי מתנכל זו אמירה ללא כבוד, ואם יש משהו שמגיע לו, זה טיפה של כבוד, על כמה אלפי שנים שגרר את רובנו לטירוף חסר הגיון לגמרי.
**" INTELLECTUAL MULE ", באנגלית, כרגיל, זה נשמע הרבה יותר טוב.
***למי שמעוניין בעוד סטייה רעיונית מיותרת, בסרט "רומיאו חייב למות", עושה הוליווד קמבק בלתי נחוץ לשקספיר, כאלו האיש הזה, זקוק לקמבק של אנשים חלולים שעיקר תכליתם מתמצא באיך לעשות עוד כסף.
כותב, מבקר ומייחל.
